מיאמי- העיר על המים הגדולים

מיאמי- העיר על המים הגדולים

27.9.18

מחבר המאמר: אהוד גבריאלי, מתכנן ערים ואזורים, מרצה, מדריך טיולים ותיק ויועץ תיירות בממסי

הכל התחיל בזר טרי ורענן של פרחי הדרים. ג’וליה טאטל, אלמנה עשירה, והנרי פלגלר, מולטי-מיליונר אמריקאי, חלקו חזון משותף, ובו היה לפלורידה עתיד מזהיר. כבר בסוף המאה ה-19, כשפלורידה עוד היתה מדינת ספר נידחת של ארצות הברית, רכשה טאטל אלפי דונמים של מטעי הדרים באזור מיאמי (Miami) של היום. פלגלר הניח מסילת רכבת לאורך החוף המזרחי של פלורידה עד פאלם ביץ’ (Palm Beach), אבל סירב לבקשותיה של טאטל להמשיכה עד המטעים.
אחרי שגל כפור פגע קשות בגידולים החקלאיים ברוב שטחה של פלורידה, שלחה טאטל לפלגלר זר פרחי הדרים רענן מאחוזתה, כדי להוכיח לו שהאקלים של מיאמי טוב יותר. פלגלר השתכנע והמשיך את מסילת הרכבת שלו עד מיאמי ואחר כך אפילו עד קי-ווסט (Key West). רכבת הנוסעים הראשונה הגיעה לאחוזתה של טאטל ב-1896, ולאחר שלושה חודשים הוכרזה מיאמי רשמית כעיר.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה לאזור אצולת הממון האמריקאית לבלות בו את החורף בדרך שרק מולטי-מיליונרים של ראשית המאה העשרים יכלו להרשות לעצמם. נבנו בתי מלון מפוארים ובתי אחוזה מדהימים, ואליהם נלוו פארקים וגנים, מרינות ומגרשי ספורט משוכללים. האדריכלים קיבלו חופש תקציבי והפעילו דמיון יצירתי שהביא להקמת מבנים בכל סגנון אדריכלי מוכר. מלון פאר יוקרתי שנבנה סמוך למיאמי ב-1926 תואר על ידי מבקריו כ”ממזר של אדריכלות ספרדית-צפון אפריקאית-רומנסקית-גותית-רנסנסית, ולעזאזל המחיר”.
היום, כמאה שנה לאחר היווסדה, משתרעת מיאמי רבתי על שטח של כ-1,450 קילומטר רבוע, וחיים בה למעלה משני מיליון תושבים. מקורו של כוח המשיכה התיירותי והכלכלי העצום של המטרופולין הזה טמון באקלים הנוח להפליא השורר בו בחודשי החורף, וכן במרכזיות האזור מבחינת תעבורה ימית ואווירית. נמל התעופה הבינלאומי של מיאמי ונמל הים שלה הם צמתים מרכזיים המקשרים כמה יבשות, והם מהנמלים העמוסים ביותר בארצות הברית ובעולם כולו. יתר על כן, מיאמי רבתי היא מרכז רב-תרבותי ססגוני, תוסס ומרתק. האור, הצבעים, הים והחופים, האיים, שפע הדקלים, פריחת שיחי ההיביסקוס והבוגנוויליה, וערבוביית הסגנונות האדריכליים – כל אלה יוצרים מרקם שקשה להישאר אדישים למולו. הוסיפו לכך את הגיוון האנושי, את היפים והיפות, השחקנים והדוגמניות, הרוח הצעירה, אווירת החופש והמתירנות ותחושת ה-easy going, ותקבלו שילוב מנצח.

התמצאות
מיאמי רבתי מורכבת מ-28 ערים שיוצרות יחד את הרצף העירוני הגדול ביותר בפלורידה. השם מיאמי בפי תיירים מתייחס בעצם לשלוש הערים מיאמי, מיאמי ביץ’ (Miami Beach), השוכנת על אי ממזרח ליבשת, וקורל גייבלס (Coral Gables). בין מיאמי ביץ’ שעל האי ובין מיאמי שעל היבשת מפריד מפרץ ביסקיין (Biscayne Bay) שרוחבו כשישה קילומטרים ומעליו עוברים שבעה גשרים מרשימים. הגשר הרחב ביותר קרוי ג’וליה טאטל (Julia Tuttle), על שם האלמנה העשירה ובעלת החזון, ועליו עובר הכביש הארצי-הפדרלי מספר 195. החלק של מיאמי ביץ’ שמדרום לגשר הזה נקרא סאות’ ביץ’ (South Beach, או בקיצור סוֹבּי, SoBe), והוא היהלום שבכתר.
המבקרים לראשונה בעיר מיאמי יכולים להתבלבל בה בקלות בגלל שיטת המספור הזדונית המקנה מספרים זהים לרחובות ולשדרות בחלקי העיר השונים. כדי להקל את המבוכה כדאי לזכור שמערך הרחובות בעיר סדור ברשת משבצות, וששני רחובות ראשיים מצטלבים במרכזה ומחלקים אותה לארבעה רבעים: צפוני-מזרחי (NE), צפוני-מערבי (NW), דרומי-מזרחי (SE) ודרומי-מערבי (SW). ציר האורך מצפון לדרום הוא מיאמי אווניו (Miami Avenue), וציר הרוחב ממזרח למערב הוא רחוב פלגלר (Flagler Street). נקודת ההצטלבות של שני אלה היא נקודת ההתייחסות לאיתורה של כל כתובת בעיר (ראו דוגמה במדריך המהיר).

ים, שמש ודקלים
אם באתם למיאמי רק לכמה ימים אין לכם סיכוי למצות אותה. ובכל זאת, מי שזמנו קצר, כדאי שיתמקד במיאמי ביץ’, ובייחוד בסאות’ ביץ’ שטופת השמש. בדרום-מזרח האי משתרעת רצועת חוף חולי נהדר שרוחבה יותר ממאתיים מטר, וחל איסור מוחלט לבנות בה (לתשומת לב מתכנני החופים ורשויות התכנון בישראל). רצועה זו נמשכת ברצף לאורך ארבעה קילומטרים מפארק קולינס (Collins Park) בצפון ועד פארק סאות’ פוינט (South Pointe Park) שבקצה הדרומי של האי. השליש המרכזי שלה הוא פארק לומוס (Lummus Park) השופע דקלים, והוא חלק בלתי נפרד מחוף הרחצה הציבורי. מופע הבידור הטוב ביותר בחלק הזה של העיר הוא מה שמתרחש על החוף ובמים, ובכלל זה צילומי אופנה וסרטוני פרסומת. הכניסה חופשית.
גבולה המערבי של רצועת החוף הזאת הוא אושן דרייב (Ocean Drive), טיילת דקלים נהדרת ומקום מושלם לשוטט בו ולהשקיף ממנו על הים הנמתח עד קצה האופק ועל ססגוניותם של העוברים ושבים.

בסגנון מודרני זורם
שורת הבתים שממערב לאושן דרייב היא תחילתו של רובע האר-דקו (Art-Deco). רובע זה כולל כ-800 בנייני מגורים, מלונות קטנים, מסעדות ובתי קפה, שנבנו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בסגנון מודרני זורם של קווים ישרים ונקיים, חלונות עגולים, עיטורים גיאומטריים וצבעי פסטל עדינים. במרוצת השנים והמשברים שעברה העיר, הידרדר מאוד מצבם של רבים ממבני הרובע, אך תושבים בעלי מודעות לשימור ערכים אדריכליים חָבְרוּ אל בעלי נכסים ואל הרשויות הרשמיות, והביאו לשיקומו המוצלח של האזור, הנמשך עד היום. ב-1979, בשל חשיבותו ההיסטורית-האדריכלית של הרובע, החליטה הממשלה הפדרלית בוושינגטון להוסיף אותו אל המרשם הלאומי של האתרים ההיסטוריים המוגנים.
טיול רגלי כאן הוא חגיגה לצלמים. משום מה, אחד מאתרי הצילום הפופולריים ביותר הוא ביתו-ארמונו של מעצב האופנה הידוע ג’יאני ורסאצ’ה שנרצח ב-1997 בשער הגן של הבית.
מוקדי בילוי, גלריות וחנויות שאין להחמיצם מרוכזים בדרך אספניולה (Española Way) ובמדרחוב לינקולן (Lincoln Road Mall), החוצים את ציר האורך הראשי של מיאמי ביץ’, וושינגטון אווניו (Washington Avenue).

אבן ירושלמית במיאמי ביץ’
במחצית הראשונה של המאה העשרים היגרו למיאמי המוני פנסיונרים יהודים שהלכו בעקבות השמש וקבעו את ביתם היכן שנמצאה להם בשפע. בקצה הדרומי של מיאמי ביץ’, בבית כנסת משוקם בסגנון אר-דקו, הקימה הקהילה היהודית הגדולה של מיאמי את המוזיאון היהודי של פלורידה (The Jewish Museum of Florida) הסוקר את תולדות היהודים במדינה משנת 1763 ואילך, עת פלורידה נעשתה מושבה ספרדית והתחילה להתהוות בה קהילה יהודית.
אתר חשוב אחר בעל הקשר יהודי ואוניברסלי שחובה על כל תייר לבקר בו הוא אנדרטת ההנצחה לשואה (The Holocaust Memorial) שנחנכה בשנת 1990 בחלק הצפוני של דאונטאון מיאמי ביץ’. אתר ההנצחה המונומנטלי הוא מכלול ייחודי של פיסול סביבתי, בריכה ורחבה מרוצפת אבן ירושלמית, שבמרכזה מתנשאת לגובה של כ-13 מטר יד ברונזה פסוקת אצבעות, ועליה מטפסות דמויות המנסות להימלט מגורלן. ד”ר הלן פייגין, היסטוריונית יהודייה, יזמה את הקמת המכלול לפני כעשרים שנה וגייסה לשם כך קבוצה של ניצולי שואה אמידים תושבי מיאמי ביץ’. הקבוצה מימנה את הבנייה ובחרה את האמן שתכנן וביצע אותה, הפסל האדריכל קנת’ טרייסטר, ועיריית מיאמי ביץ’ תרמה את חלקת השטח.

בעושר ובעושר
הטעם העיקרי שנשאר אחרי ביקור של כמה שעות בקורל גייבלס ובקוקונט גרוב הוא של עושר מופלג וחסר גבולות. קורל גייבלס היא עיירה הנמצאת בפרברים הדרומיים של מיאמי ונחשבת אחד מאזורי המגורים היקרים ביותר בארצות הברית. העיירה תוכננה ונבנתה כעיר גנים בסגנון ונציאני, ויש בה שפע תעלות ובריכות. מוקדי המשיכה העיקריים שלה הם מלון בילטמור (Biltmore Hotel), יצירת פאר של אדריכלות ים תיכונית המזכירה את חופי איטליה והריביירה הצרפתית, ובריכת השחייה הוונציאנית (Venetian Pool) היפהפייה, השוכנת בתוך מחצבה נטושה, בין מפלים, מבנים מוזרים ופסלים. הבריכה פתוחה לרחצה.
קוקונט גרוב (Coconut Grove) היא שכונת היוקרה של מיאמי הנמצאת ממזרח לקורל גייבלס, על חוף מפרץ ביסקיין. את השכונה אכלסו בעבר אמנים ואנשי בוהמה, אך האמנות הוחלפה בעושר ובמקום הגלריות הקטנות יש היום חנויות אופנה טרנדיות, בתי קפה ומסעדות יקרות. הנוסע ממרכז מיאמי לקוקונט גרוב יוכל להתפעל מבתי המגורים המפוארים הפונים לאוקיינוס ומוקפים דקלים ומדשאות ענקיות, מהשדרות המוצלות וממתחמי המגורים המוקפים גדרות ושערים. אם תרצו תוכלו גם לבקר במוזיאון לאמנות דקורטיבית שבווילה ויזקאיה (Vizcaya Museum and Gardens), ארמון מפואר מוקף גנים בסגנון הרנסנס האיטלקי, שבנה התעשיין המיליונר ג’יימס דירינג. אפשר לחזור לכאן שוב בשעות הערב כדי ליהנות מזוהר חיי הלילה של היפים והאמיצים.

מוזיקה, קפה וסיגרים
אזור אחר במיאמי, המעמיד ניגוד מוחלט לשני קודמיו, הוא השכונה האתנית שזכתה לכינוי הוואנה הקטנה (Little Havana). השכונה נמצאת במרכז מיאמי, וחיים בה גולים ומהגרים קובנים רבים, רובם פליטים שהגיעו לכאן מ-1959 ואילך, לאחר המהפכה של פידל קסטרו בקובה. גל ההגירה העצום הזה הביא למהפך אתני, חברתי וכלכלי. הוא גרר פיתוח תעשייתי ומסחרי מחד, ועלייה מסחררת בפשיעה, באלימות ובמתיחות הבין-גזעית מאידך. רק כשתושבי מיאמי הוותיקים החלו לנטוש אותה וכשהתיירים מיאנו להגיע, החלו הרשויות לשקם את שכונות המצוקה, לדכא את הפשיעה ולצמצם את המתחים החברתיים. הדבר עלה בידם, וכיום הוואנה הקטנה היא מוקד תיירות המושך אליו את אלה המעוניינים לטעום מעט מקובה.
הציר הראשי של השכונה הקובנית הוא רחוב 8 דרום-מערב (SW 8th Street), אך מאחר שהשפה השלטת כאן היא ספרדית, הוא מוכר יותר בשם קיה אוצ’ו (Calle Ocho). כינויה של השכונה לא בא לה מהאדריכלות, שאין בה דבר קובני, וגם לא מיתר התפאורה, שהיא אמריקאית למהדרין, אלא מסממנים אחרים שמשרים בה אווירה משכנעת של דרום אמריקה: השילוט למשל כולו בספרדית, ריח הקפה המשובח והאוכל הקובני אופפים את הכל, מבתי המסחר וממועדוני הסלסה בוקעת מוזיקה שמניעה את הרחובות בקצב קובני, שחקני שח-מט ודומינו מתכנסים להעביר את הזמן בפארקים השכונתיים, ומהקירות מביטים אלינו ציורים צבעוניים. אפילו סיגרים קובניים יש כאן. אמנם אסור להפיץ בארצות הברית סיגרים מתוצרת קובה, אך מכיוון שמגלגלי הסיגרים בחנויות הטבק הם יוצאי קובה, לעתים מדור שני או שלישי, הסיגרים שהם מגלגלים במו ידיהם ראויים לתואר “קובניים”… אל קרדיטו (El Credito) שברחוב קיה אוצ’ו הוא מקום טוב לצפות בתהליך הייצור.
ולסיום, מעט ניחוח של טבע צבעוני: אי ג’ונגל התוכים (Parrot Jungle Island) הוא גן עדן טרופי מעשה ידי אדם, שהועתק בשנת 2003 מן העיירה קורל גייבלס אל האי ווטסון (Watson Island) השוכן בין מיאמי למיאמי ביץ’. בפארק יש שמורת ציפורים, עופות מים וחיות בר, גנים טרופיים מרהיבים, הביטט ביוספרי המייצג את פארק אוורגליידז (Everglades) ומשתלה של צמחים נדירים. פנינת רוגע אמיתית וסיום ראוי לביקור במטרופולין התוסס.

מתוך מגזין “מסע אחר, מטיילים” , גליון פלורידה

תגובות

השאר תגובה

אין מוצרים בעגלת הקניות